נברו – פרונטלי

המוזיקה המזרחית בישראל נולדה מיד עם עלייתם של היהודים מארצות ערב, כבר בראשית ימי המדינה, וכבר אז סומנה כ"לא ישראלית". בהתחלה נהגו העולים לקיים חפלות במרחבים פרטיים (לכל עדה היו את הזמרים שלה), הרחק מעיני הממסד הדכאני, אך כבר בראשית שנות השישים של המאה ה-20 נולדו שני מוקדים תרבותיים מרכזיים: אחד בכרם התימנים ואחד בשכונת התקווה בתל אביב. הראשון החל לעבד את שירי ארץ ישראל למזרחית, והשני חלם סן-רמו. ולמרות זאת, שניהם הוגדרו כמזרחים. סוף שנות ה-70 הן השנים הגדולות של הז'אנר: ארץ ישראל הישנה והטובה שאחרי מלחמת יום כיפור החלה להתפרק, "הפנתרים השחורים" הפכו לסמל התקופה וזהר ארגוב, שאפשר לכנותו בקלות כזמר המזרחי הראשון, נולד והפך לכוכב הגדול של ישראל השנייה. אך עם מותו, בסוף שנות ה-80 שהתרחש במקביל לסגירתה של התחנה המרכזית הישנה בתל אביב – הסתיימה תקופה ונפתחה תקופה חדשה: ערבית יותר, תורכית יותר ופופולארית הרבה יותר. היום המוזיקה המזרחית נחשבת למוזיקה של ישראל, זמרים מזרחים ממלאים את קיסריה, היכל התרבות והיכל נוקיה בתל אביב, אך עדיין סובלים מנחיתות תדמיתית ולסמל האולטימטיבי של היעדר תרבות.

עיירות הפיתוח" היא אחת ההגדרות הנפיצות בישראל. הממסד הישראלי לדורותיו, מימין ומשמאל, גם טרח במהלך כל השנים להותיר אותן מאחור, מסיבות שונות. איך הן נולדו? למה? היכן? עבור מי? יחסיהן של חלק מעיירות הפיתוח עם הקיבוצים הסמוכים, חלום הטקסטיל שקרס, דימויין התקשורתי לאורך השנים והאם מתחולל – ממש עכשיו – השינוי המיוחל במעמדן?