נברו – פרונטלי
לא שווים
ישראל הפכה תוך 50 שנה ממדינת רווחה למדינה עם הפערים הסוציואקונומיים הגדולים ביותר בעולם המערבי. לצד התעשרות מהירה של מעטים- העוני בישראל נרחב והמוביליות החברתית נמוכה. אלא שעתידה של בועה זו להתפוצץ, ואת ראשיתה ראינו במחאה החברתית בקיץ 2011. ההרצאה תעסוק בהשלכות של הפערים ובסיבות להיווצרותם. הרצאת חובה לכל מי שעיניו בראשו
משך ההרצאה: כשעה וחצי (משולב קטעי וידאו, מצגת, זמן לשאלות ודיון)
המושכים בחוטים
מאחורי הקלעים של התקשורת הממסדית בישראל. מי קובע את סדר היום?
איך משפיעים האינטרסים של בעלי ההון על התוכן?
מהו תפקידם של הלוביסטים והיחצ"נים בקביעת סדר היום הציבורי?
הרצאה שמביאה אל הפרונט- את מה שמתרחש בחדרי החדרים של העיתונות החוקרת בישראל.
משך ההרצאה: כשעה וחצי (משולב קטעי וידאו, מצגת, זמן לשאלות ודיון)
מאחורי הסדרה "צל של אמת: מי רצת את תאיר ראדה"
יוצרי הסדרה יותם גנדלמן, ארי פינס ומיקה תימור מספרים בהרצאתם על הסיבות שבגללן יצאו לדרך, על תהליך העבודה שארך למעלה מ-3 שנים ועל התחקיר המקיף והיסודי שבמסגרתו צללו אל תוך תיק החקירה, פסקי הדין, הפרוטוקולים של בית המשפט וחומר הראיות, נפגשו עם עשרות מרואיינים פוטנציאליים והפכו כל אבן בניסיון לרדת אל חקר האמת. ההרצאה תעסוק בין היתר בסוגיות המוסריות הרבות עמן נתקלו היוצרים במהלך העבודה על הסדרה ובשאלות הפילוסופיות שעולות ממנה, הנוגעות בצורך האנושי באמת אובייקטיבית, בקושי להכריע בין נרטיבים ובחשיבותו של הספק.
כך ראינו
במשך שנים, ליקט אריק ברנשטיין אינספור צילומים ביתיים שנעשו במצלמת 8 מ"מ, החל משנות ה 30 ועד שנות ה 80. סדרת הצילומים הביתיים מספקים הצצה נדירה להסטוריה והתפתחותה של מדינת ישראל, דרך עיני עדשת המסרטה הביתית, ושוזרים בתוכם רגעים היסטוריים מכוננים (הרגע בו החלה מלחמת יום כיפור, עליית יהודי תימן ועוד).
במפגש מספר ברנשטיין על תהליך היצירה והמחקר מאחורי הפרויקט, מדבר על החברה הישראלית והתמורות שניתן לראות בה דרך עיני הקולנוען.
"ים של דמעות", תולדות המוזיקה המזרחית בישראל. *ההרצאה מלווה בקטעים מתוך הסדרה הדוקומנטרית הנושאת את אותו השם (ערוץ 2)
המוזיקה המזרחית בישראל נולדה מיד עם עלייתם של היהודים מארצות ערב, כבר בראשית ימי המדינה, וכבר אז סומנה כ"לא ישראלית". בהתחלה נהגו העולים לקיים חפלות במרחבים פרטיים (לכל עדה היו את הזמרים שלה), הרחק מעיני הממסד הדכאני, אך כבר בראשית שנות השישים של המאה ה-20 נולדו שני מוקדים תרבותיים מרכזיים: אחד בכרם התימנים ואחד בשכונת התקווה בתל אביב. הראשון החל לעבד את שירי ארץ ישראל למזרחית, והשני חלם סן-רמו. ולמרות זאת, שניהם הוגדרו כמזרחים. סוף שנות ה-70 הן השנים הגדולות של הז'אנר: ארץ ישראל הישנה והטובה שאחרי מלחמת יום כיפור החלה להתפרק, "הפנתרים השחורים" הפכו לסמל התקופה וזהר ארגוב, שאפשר לכנותו בקלות כזמר המזרחי הראשון, נולד והפך לכוכב הגדול של ישראל השנייה. אך עם מותו, בסוף שנות ה-80 שהתרחש במקביל לסגירתה של התחנה המרכזית הישנה בתל אביב – הסתיימה תקופה ונפתחה תקופה חדשה: ערבית יותר, תורכית יותר ופופולארית הרבה יותר. היום המוזיקה המזרחית נחשבת למוזיקה של ישראל, זמרים מזרחים ממלאים את קיסריה, היכל התרבות והיכל נוקיה בתל אביב, אך עדיין סובלים מנחיתות תדמיתית ולסמל האולטימטיבי של היעדר תרבות.