נברו – פרונטלי

מפגש אינטימי עם המוסיקאי, היוצר, והפעיל החברתי שאנן סטריט, סולן הדג נחש.
שאנן משתף בחוויותיו, ניסיונו, ומחשבותיו על עולם המוזיקה ותהליכי היצירה והכתיבה שלו לצד אקטיביזם חברתי אותו משלב ביצירתו.
כמו כן ישוחח על הסיפורים שמאחורי השירים, על החיים והתחנות שבדרך, בין "הדג נחש" לקריירת הסולו, בין המוסיקה לטלוויזיה, מ"המכונה של הגרוב" ועד "הכל לטובה" מ"לא מוותר" דרך "החליפות" ו"תני לו ללכת" ועד "נפשי", מ"גבי ודבי" ועד "שיר נחמה".

המפגש שזור בשירים בליווי אלרן דקל ("פאנקנשטיין")

סיפורו מעורר ההשראה של יאיא כהן אהרונוב ("הדג נחש", "ילדי בית העץ") מתחיל בגיל ארבע,
כשהוא מגלה את עולם המוסיקה, ומתחיל ללמוד לנגן.
בהרצאה משתף  יאיא את הקהל על החלומות שחלם כילד, כנער וכמבוגר
ואיך הצליח להגשים אותם.

על הדרך הארוכה שבעקבותיה הוקמה להקת הדג נחש שהפכה מלהקה ירושלמית
קצת מוזרה, ללהקה האהובה והמצליחה ביותר בישראל,
כשמאחוריהם יותר מ50 מסעות ברחבי העולם.

על יאיא, בכובע הזמר, שבנה מאפס קריירת סולו, הלחין והפיק תקליטים לאמנים המובילים בארץ ואף קיבל עליהם פרסי אקום ביניהם פרס מלחין השנה לשנת 2018
נשמע את הסיפור המדהים על איך נוצר להיט הענק -"ילד של אבא"

ולבסוף, על איך בנסיעה אחת עם ביתו בת השלוש, עלה הרעיון שהפך להיות
פרויקט הילדים המצליח ביותר מאז הכבש ה16.
פרויקט ילדי בית העץ שכולל היום שלושה אלבומים,
שלושה ספרים ,סדרת טלוויזיה, הצגה ומופע.
ההרצאה משלבת קטעי וידאו וקטעי שירה
ומשאירה את הצופה עם המחשבה שאם תאמין הכל יכול לקרות!

תחקיר על אלי יצפאן שהתעלל בעובדיו; מה קורה כשמתי כספי מאחר בשלוש שעות לריאיון אתך, פעמיים ברציפות; כיצד ריטה ואנשי צוותה מצליחים לכתוב מחדש כתבת שער איתה, וגם לקבוע מה תהיה הכותרת; 5 שעות עם שמוליק קראוס, שבהן הוא משמיץ 23 אנשים (שמכולם נלקחת תגובה); תחקיר על חיים הכט, שכפה על עובדי תחנת הרדיו שלו לעשות עבודות פרטיות; מדוע ראיון עם מירי בוהדנה זכה לכותרת "היידי בת זונה"; המשא ומתן האינטנסיבי עם רבקה מיכאלי על מידת הריטוש של פניה בצילום השער; ועוד ועוד ועוד. אחרי 15 שנה בשטח, כעיתונאי תרבות ובידור ועורך "תרבות מעריב", שי להב חושף את אחורי הקלעים האמיתיים של עיתונות הבידור. אחרי ההרצאה הזו, כבר לעולם לא תקחו את האייטמים שאתם רואים בעיתון/ טלוויזיה/ אינטרנט כמובנים מאליהם.

המוזיקה המזרחית בישראל נולדה מיד עם עלייתם של היהודים מארצות ערב, כבר בראשית ימי המדינה, וכבר אז סומנה כ"לא ישראלית". בהתחלה נהגו העולים לקיים חפלות במרחבים פרטיים (לכל עדה היו את הזמרים שלה), הרחק מעיני הממסד הדכאני, אך כבר בראשית שנות השישים של המאה ה-20 נולדו שני מוקדים תרבותיים מרכזיים: אחד בכרם התימנים ואחד בשכונת התקווה בתל אביב. הראשון החל לעבד את שירי ארץ ישראל למזרחית, והשני חלם סן-רמו. ולמרות זאת, שניהם הוגדרו כמזרחים. סוף שנות ה-70 הן השנים הגדולות של הז'אנר: ארץ ישראל הישנה והטובה שאחרי מלחמת יום כיפור החלה להתפרק, "הפנתרים השחורים" הפכו לסמל התקופה וזהר ארגוב, שאפשר לכנותו בקלות כזמר המזרחי הראשון, נולד והפך לכוכב הגדול של ישראל השנייה. אך עם מותו, בסוף שנות ה-80 שהתרחש במקביל לסגירתה של התחנה המרכזית הישנה בתל אביב – הסתיימה תקופה ונפתחה תקופה חדשה: ערבית יותר, תורכית יותר ופופולארית הרבה יותר. היום המוזיקה המזרחית נחשבת למוזיקה של ישראל, זמרים מזרחים ממלאים את קיסריה, היכל התרבות והיכל נוקיה בתל אביב, אך עדיין סובלים מנחיתות תדמיתית ולסמל האולטימטיבי של היעדר תרבות.